13 | מקדש מעט | תמוז - אב תשפ"ה | 135 גליון הציבור דרש שינוי. קבוצת מתפללים ביקשה לערוך בחירות דמוקרטיות לתפקיד ועד בית הכנסת והגבאים, נערכה הצבעה והוחלט לקבל את דרישתם שנה, נבחרו ארבעה גבאים חדשים. 30 ולקיים בחירות. וכך לראשונה אחרי רב הקהילה בירך על התוצאה ואיחל להם הצלחה. אלא שמר אוחיון סירב להכיר בתוצאות הבחירות ולפנות את מקומו. הוא הודיע שאינו מכיר בבחירות וכי הוא מסרב להעביר את ניהול בית הכנסת לידי הגבאים החדשים. "בלי שאני בודק ומאשר כל דבר – אני לא חותם על שום צ'ק ולא מבצע שום הוראת תשלום". הוא כמובן סירב למסור לגבאים החדשים את הגישה לחשבון, את מפתחות בית הכנסת וארון הקודש, את פנקסי הצ'קים והחותמת של בית הכנסת, ובעצם המשיך להתנהל כאילו לא היו בחירות והוא עדיין הגבאי. הגבאים החדשים שהבינו את הבעיה ניסו לפתוח חשבון חדש ולהתחיל להתנהל דרכו, אך הציבור שלא הבין מה קורה המשיך לשלם את מיסי החבר באמצעות הוראת הקבע לחשבון הישן, ולהנהלת בית הכנסת החדשה לא היה תקציב להתנהלות. החשמל נותק, הניקיון הופסק, לא הועבר תשלום לבעל הקורא. אין כסף. אין תשלומים. אין סדר. • • • גם מרדכי החל כעוזר גבאי צעיר ובמהרה הפך לדמות מרכזית ובלתי שנים. מתפללים 15 נפרדת מהקהילה ולגבאי יחיד, תפקיד שבו החזיק מעל חדשים כלל לא הכירו מציאות אחרת – בית הכנסת זה מרדכי, ומרדכי זה בית הכנסת. תחילה היה אחראי על סידור מקומות ישיבה, עם הזמן לקח על עצמו עוד ועוד תחומי אחריות: תרומות, עליות לתורה, הזמנת בעלי תפילה, תחזוקה, גביית מיסי חבר – ולבסוף גם ניהול חשבון הבנק של בית הכנסת. בלי כוונה, נוצר מצב שבו כל הכוח נצבר ביד אחת: בידי הגבאי. ההכנסות, ההוצאות, המפתחות, הקשרים, הקופה. כשהקהילה גדלה, החלו להישמע דיבורים על הצורך בריענון השורות והרחבתן. הציבור דרש לקיים בחירות לוועד גבאים חדש, לקבוע מנגנוני פיקוח ולהרחיב את העשייה. הדיבורים הפכו למעשים; רב הקהילה נתן את ברכתו ונערכו בחירות מסודרות, ובהן נבחרו ארבעה חברים חדשים. אך כאן החלה הדרמה האמיתית: מר מרדכי סירב להכיר בתוצאות הבחירות. לטענתו – "מה זה הדבר הזה? ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף? יש לכם מושג מה עברתי כאן כל השנים? אני לא גבאי, אני מייסד ובעל בית. איש לא יכול להזיז אותי מכאן, בטח לא אתם החדשים והצעירים". ושוב אין כסף, כי הוא לא מאשר ועושה שביתה טורקית ואין מהיכן לשלם חשבונות לא לחשמל, לא לניקיון, לא לבעל הקורא. כל הכספים עדיין עברו דרך החשבון הישן, הרשום על שמו של הגבאי הוותיק. ניסיונות הידברות עלו בתוהו. בלית ברירה נפתח חשבון חדש אך הציבור לא עודכן, הוראות הקבע נותרו ישנות, והפעילות הכלכלית התרוקנה. הציבור הפך שבוי במצב לא חוקי, לא תקין ובעיקר לא בריא. 'בעלות' על בית כנסת – יש דבר כזה? מה עושים במקרים כאלה? האם יש דרך הלכתית ומשפטית ברורה לצאת מהסבך הזה? ובעיקר, איך מונעים מראש ריכוז סמכויות כזה בידי אדם אחד, נאמן ככל שיהיה? ביסודו של כל הדיון עומדת שאלה מרכזית – האם מי שיסד את בית הכנסת או מי שמכהן בתפקיד הגבאי לאורך שנים רבות, רוכש בכך בעלות מסוימת על בית כנסת ציבורי? התשובה ההלכתית והמשפטית חד־משמעית, לא! וכפי שיובא לקמן. כוח הציבור ותקנות הקהל (בבא בתרא ח, ב)הבסיס ההלכתי להכרעות ציבור הוא תקנת בני העיר. הגמרא אומרת: "תיקנו בני העיר, דבריהם קיימים".
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=