129 גליון | תמוז-אב תשפ"ד | מקדש מעט | 32 ספר תורה לביתו ומניחו, והעם יוצאים אחריו, ואחר כך הוא בא ומפשיט את התיבה". איסור תורה או דרבנן עולה מהאמור שאיסור טורח הציבור הוא מפני כבוד הציבור, אך יש לדון אם האיסור הוא מהתורה או רק מדרבנן. כותב שטורח ציבור הוא (הלכות דעות ו, ג)הרמב"ם מדאורייתא, ונלמד קל וחומר מאדם יחיד, שעליו נאמר "ואהבת לרעך כמוך", שאסור לגרום לו צער, כל שכן ציבור שלם. מובא מקור נוסף (במדבר סי' נא)בספר 'מנחת אשר' מן התורה לאיסור טרחא דציבורא, מדברי הגמרא "רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן (קידושין לב, ב) שלא יטריח את העם לעמוד מפניו, ת"ל זקן ויראת". מסמיכות המילים "זקן" ו"ויראת" בפסוק "מפני (ויקרא שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך" , לומדת הגמרא שאף על פי שהציבור מצּווֶה יט) לכבד אדם מבוגר, אל לו לזקן לעבור במרכז הציבור ולהטריחם לעמוד בפניו מפני טרחא דציבורא. (עמ' ב, ב)גם מהר"י אלגאזי בספרו 'שלמי ציבור' הינו דין תורה, (טורח ציבור)כותב שדין 'כבוד הציבור' ודוחה איסורי דרבנן. כאמור, איסור 'טורח ציבור' הוא מהתורה, אבל התקנות שתיקנו חז"ל מפני טורח ציבור כשלעצמן (הלכות אבל יד, א)אינן דיני תורה, כמו שביאר הרמב"ם בעניין חיוב ניחום אבלים, ביקור חולים וכדומה. ("ואהבת לרעך אף שיסוד דינים אלו נלמד מדין תורה , המצוות עצמן אינן מדאורייתא אלא מדרבנן.כמוך") להאריך בדרשות מקשים על דברי (סח, ב)התוספות ישנים ביומא הגמרא היאך התירו לכהן גדול ביום הכיפורים להימנע מגלילת ספר התורה ולכן היה קורא בעל- (תורה)פה, והרי הגמרא בגיטין אומרת "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה". ותירצו התוספות כי אכן מצווה מן המובחר לקרוא את דברי התורה מן הכתב, אך משום כבוד הציבור לא הטריחוהו לגלול את ספר התורה. טורח הציבור דוחה את האיסור של קריאת דברים בעל-פה. ולפי : "מי שדורש (ס' מט ס"ק ג)זה פסק המשנה ברורה ברבים בהרבה פסוקים שבתורה, וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש, מפני כבוד הציבור אפשר שיש לו להקל", ואינו צריך לקרוא את הפסוקים מן הכתב. משמע שיש עניין לקצר בדברי תורה שהם רעיון לפרשת השבוע ולא שיעור תורה. עם זאת יש לרדת לעומקם של דברים ולהבין מדוע נוהג הרב להאריך. אני בטוח שסיבותיו עימו והן כנראה טובות וכבדות משקל. אין לי ספק שהרב מכיר ויודע את המקורות שציינתי לעיל ואת חומרת איסור טורח ציבור, והציבור בוודאי מוחל על כבודו. ציבור שמחל על כבודו הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו לפי דברי הגמרא ביומא שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני טורח ציבור, אלא צריכים להוציא שני ספרי תורה; אבל מהו הדין במקום שאין לציבור אלא ספר תורה אחד? : "אם (או"ח קמד, ג)בנסיבות אלו נפסק בשולחן ערוך הרמב"ם כותב שטורח ציבור הוא מדאורייתא, ונלמד קל וחומר מאדם יחיד, שעליו נאמר "ואהבת לרעך כמוך", שאסור לגרום לו צער, כל שכן ציבור שלם.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=